איך ישנת? שאל אותי הבן שלי שנמצא אלפי קילומטרים ממני.
הופתעתי מהדאגה שבני הפגין כלפי. אכן, רחוק מהעין קרוב ללב. "הכל בסדר, תודה על ההתעניינות". עניתי בהתלהבות."בבקשה, מכל הלב. רק רציתי שתדעי שבזמן שאת ישנת לך בשקט ושלווה, הבן שלך הפך להומלס ואין לו איפה לישון".
החסרתי פעימה. "מה זאת אומרת אין לך איפה לישון?""מה לא ברור פה? בעברית פשוטה – אני ברחוב. זרקו אותי מהעבודה בעגלות ומהבית שבו שיכנו אותי".
"למה?" התפלאתי. "חשבתי שהכול בסדר אתך"."איזה בסדר? שום דבר לא בסדר פה. אני כבר חודשיים בעגלות ולא הצלחתי לעשות כסף במכירות. הייתי ישר עם המעסיקים שלי והודעתי להם שאני עוד שלושה ימים עוזב. אז הם הודיעו לי חזרה שמבחינתם אני יכול לעזוב היום, וכדי שאני אבין טוב את כוונתם, הם הבהירו לי שעד הערב הם רוצים את כל החפצים שלי מחוץ לבית".
"סילקו אותך מהבית? הסברת להם שאין לך איפה לגור?""כן. הם אמרו לי שהם לא לשכת הרווחה, אבל הם מוכנים לבוא לקראתי תמורת מאה דולר ליום. מאיפה אתן להם מאה דולר? אין לי גרוש על הנשמה, הלך לי כל המענק שחרור".
"אז מה עושים? איפה תישן?""יופי אימא, סוף סוף עלית על הבעיה".
"אז אולי תלך לבית חב"ד?""אני המום מהרעיון שלך, איזו אמא את? איך את מעזה לשלוח אותי לבית חב"ד אחרי מה שקרה בהודו? אני ממש מתפלא עליך".
"אז מה אתה מציע?""תיראי, אני פה בבית מלון 6. יותר נכון מוטל 6. הם מוכנים שתתני את פרטי האשראי שלך והם יחייבו אותו".
"כמה?""שישים ושש דולר ליום. אני חושב שאשאר פה שלושה ימים".לקחתי אויר לריאותיי. מצד אחד זה הרבה כסף, מצד שני, מה זה כסף לעומת הדאגה לבן שלי? "אז אחרי שלושה ימים תחזור לארץ?"
"לא, אני חושב לנסוע לסטייט אחר, יש לי שם הצעה טובה לעבודה. אה, לא נעים לי, אבל כרטיס טיסה עולה מאה חמישים דולר"."אז?"
"נו, קשה לי גם ככה…את לא צריכה להוציא ממני את הבקשה במפורש""אני מציעה שתחזור הביתה, יש לך כרטיס פתוח. מחר תסדר את העניין ותחזור הביתה".
הייתה שתיקה מעבר לקו."נו, מה אתה חושב יותר מידי?"
"יש בעיה קטנה. לחזור לארץ יעלה לך יותר כסף". ענה בלחישה."למה?" התפלאתי. שמעתי נשיפה של יאוש.
"הכרטיס טיסה…""נו…" האצתי בו.
"פג תוקפו".התיישבתי על הכיסא כדי שלא אפול מהרגליים.
"זה עבר לפני שבוע. חשבתי שכרטסתי לשלושה חודשים ומסתבר שכרטסתי לחודשיים. גיליתי את הטעות בדיוק יום לאחר שפג תוקפו".שתקתי. הייתי בהלם.
"אמא, אני מצטער, אבל את תמיד אמרת שאם יש לנו בעיה אז צריך לדבר אתך על זה"."לדבר איתי לא עם כרטיס האשראי שלי".
"תיראי, את יכולה להסתכל על הצד החיובי בכל העניין. יש אמהות שמשלמות לילדים על לימודים באוניברסיטה זה עולה הרבה יותר"."גם זה יגיע". אמרתי.
"זהו, שלמזלך הרב זה לא יגיע. חודשיים וחצי פה הספיקו לי כדי להגיע להחלטה שאוניברסיטה זה לא בשבילי".בקושי הצלחתי לנשום. בחמש דקות הבן שלי הפך להומלס, וורקלס, מנילס ואדוקשנ-לס. לא מגורים, לא עבודה, לא כסף ולא אינטליגנציה.
"אמא את איתי?" שמעתי אותו מעבר לקו."כן". עניתי בקול חלוש.
"תראי, אם את כבר שולחת כסף. אז תוסיפי עוד מאתיים דולר כדי שיהיה לי ממה לחיות עד שאמצא עבודה חדשה". העלה את סכום ההשקעה שלי בלא נודע."אם זה לא יצליח, תחזור?"
"למה להיות שליליים?""איך אני מעבירה לך את הכסף?"
"שמעת על ווסטרן יוניון?""לא".
"לכי לדואר הם יסבירו לך את כל הפרוצדורה".הלכתי לדואר העברתי את הסכום הנדרש פלוס עמלה גבוהה". עבר שבוע. לא שמעתי ממנו כלום. לפעמים נידמה לי שכשהילדים לא מתקשרים דווקא אז הכל בסדר.
התקשרתי אליו."כן, אמא, הכל בסדר, מצאתי עבודה, הכל בסדר, אני עסוק כרגע, אחזור אליך עוד חמש דקות".
עברו חמישה ימים, עדיין לא חזר אלי. שיהיה לו כל טוב.